ככה יונתן אמר. ויונתן הוא הקובע בכיתה של מוישי.
הבושה, הכאב, העלבון, הכעס, השינאה, היאוש, והזעם הפכו לו את הבטן שוב ושוב.
ועם התערובת הנפיצה הזאת הוא נכנס היום הביתה.
מוישי הוא ילד בן שמונה, הוא לא יודע לנהל את העולם הפנימי שלו.
אין לו מושג איך קוראים לדברים המציקים האלה שיושבים לו בבטן וגורמים לו להרגיש כל כך רע. הוא גם לא יודע מה לעשות איתם, או איך לגרום לעצמו להרגיש טוב יותר.
את אמא שלו, את יודעת שלדברים האלה קוראים רגשות. את יודעת שלדבר עליהם ולקבל חיבוק חם וגם נשיקה יכול לעזור. את יודעת שאפשר לחשוב על אלף פתרונות למצב, כמו לפנות לאמא ולספר לה מה קרה או לפנות לרבה, או להכריז באומץ שיונתן מדבר שטויות ובטח שהוא משתתף במשחק, או להיזכר שהוא בכלל לא סובל משחק בכדור והוא מעדיף לקרוא ספר או לעשות שיעורי בית.
אבל את לא יודעת מה קרה היום למוישי בהפסקה, ומוישי גם לא יודע לספר לך.
אז את מנסה לעשות מבצע, ולהציע לו ממתק ומפנה זמן לקרוא לו ספר אחד, ואז עוד אחד אחרון ודי.
אבל כל הדברים האלה לא ירגיעו את הבטן של מוישי
שנשארה מלאה בסיפור שהוא לא יודע שהוא צריך לספר לך.
